תוך כדי שיפור היחסים הבין-אישיים שלי, למדתי להתנהג כראוי (I)

אני מהנדס מכונות האחראי על תכנון מכני ותחזוקה בחברת ציוד כבד. אני עובד בחברה מאז שסיימתי את לימודיי בקולג'. חצי שנה חלפה מהר מאד, ועבודתי התקדמה יפה. גם כשנתקלתי בקשיים בעבודה, הייתי מסוגל לפתור אותם בקלות בזכות כישוריי והטכניקות המקצועיות שלי, כך שהמנהל היה מרוצה מאד מהביצועים שלי ושיבח אותי. הוא אמר שאני עושה עבודה טובה, אפילו עבודה מושלמת. כשקיבלתי ציונים כל כך גבוהים מהמנהל שלי, הרגשתי מיד שאני כישרון נדיר.

יום אחד, המנהל קרא לי לבוא למשרדו ואמר, "מכיוון שלא מצאנו אנשים מתאימים, אני רוצה שתיקח אחריות על כמה סוגים שונים של ציוד כבד. עומס העבודה שלך יוכפל ותצטרך לעבוד יותר שעות. כדי להקל על הנטל שלך, החברה תיתן לך עשרה עובדים שיהיו כפופים לך ואתה תהיה אחראי עליהם. מה אתה אומר?" לא יכולתי לרסן את התרגשותי למשמע המשימה החשובה שהופקדה בידיי על ידי המנהל. חשבתי לעצמי: "עם כל מה שלמדתי במהלך שנות הלימודים באוניברסיטה, ועם המומחיות האיתנה שלי שבזכותה השתלטתי בהצלחה על העבודה בתקופת ההתמחות, אני מוכשר למדי לעבודה זו". וכך קיבלתי את האתגר בביטחון.

לאחר שהתחלתי את העבודה בתפקידי החדש, ניסיתי להקצות משימות לעובדים שלי כדי לראות כיצד הם יבצעו אותן, מתוך כוונה שיבצעו תוכניות נוספות בהתאם לביצועיהם. עם זאת, הופתעתי לגלות שלמרות שהיו להם שנים של ניסיון בעבודה, היכולות שלהם לא היו נהדרות. יתר על כן, הם היו נוקשים ולא גמישים. כשהפעלת המכונות השתבשה, הם היו פונים אליי לקבלת עזרה אם הם לא הצליחו למצוא פתרון בספרי ההדרכה. חשבתי: "האנשים האלה כל כך כבדים! הם לא יודעים איך להיות גמישים גם אחרי שהם עובדים כאן כל כך הרבה שנים". בלית ברירה, הייתי צריך להגיד להם מה לעשות. עם זאת, תיסכל אותי מאד שלאחר שהסברתי להם את תהליך ההפעלה, הם לא הבינו, כי הם לא היו בעלי השכלה – הם סיימו רק את לימודי חטיבת הביניים. התחלתי לאבד את סבלנותי וחשבתי: "איך זה שהמנהל אירגן שהעובדים האלה יהיו הכפופים לי? האם זה עוזר לי או מכביד עליי? הם היו כל כך קשי תפיסה. אני באמת תוהה איך הם מתנהלים בשש או שבע השנים האחרונות. הייתי מעדיף לעשות את העבודה בעצמי ולא להתאמץ וללמד אותם". אחר כך, בהתחשב ביכולות שלהם וברמת ההשכלה הנמוכה שלהם, חששתי להקצות להם עבודה למקרה שמשהו ישתבש, כי אני, כמנהל שלהם, אהיה אחראי לכך. לכן, נתתי להם רק משימות לא חשובות שלא היו רלוונטיות לפעילות החברה. ובאשר למשימות שהיו קשורות לפעילות החברה, או אלה שכדי לבצע אותן היה צורך להשתמש בראש, טיפלתי בכל המשימות האלה באופן אישי ולמדתי אותן מתחילתן עד סופן.

הייתי בתפקיד פחות משבועיים כאשר מכונה חדשה החלה לעבוד. כל השליטה שלי היתה בידע התיאורטי, ולכן לא ידעתי כיצד לפתור בעיות שצצו בפועל בהפעלת המכונה. כשחשבתי על האמון שמנהלי החברה נתנו בי, הרגשתי לחץ גדול. עבדתי לעיתים קרובות שעות נוספות כדי לשלוט בטכניקות הנכונות, ונשארתי בעבודה עד שעות מאוחרות כדי ללמוד לבד את הוראות ההפעלה של המכונה. לאחר יותר מחודש, חסרו לי שעות שינה והרגשתי סחוט בעבודה. יתר על כן, נעשיתי עצבני כששמעתי שהמנהל רוצה לראות אותי. בוקר אחד, המכונה הפסיקה לפתע לפעול. העובדים שלי ואני עבדנו זמן רב בניסיון לתקן אותה, אך לא הצלחנו. וכך המכונה לא פעלה כל אותו בוקר, והדבר עיכב מאד את התקדמות הפעילות של החברה. המנהל גער בי ולגלג עלי באומרו: "כיום לסטודנטים מהאוניברסיטה באמת אין יכולת רבה. למה טובה כל הלמידה שלך עכשיו?" כששמעתי את הלעג שלו, הרגשתי התנגדות רבה: האם אין זה רק משום שחסר לי ניסיון? מה הסיפור שלו? אני רק צריך להשתלט על כמה כישורים חדשים ואז בהחלט לא אעשה שוב טעות כזאת.

בסוף החודש המנהל קיים ישיבת עבודה. כדי להראות להם מהי היכולת שלי, הסברתי ברהיטות את הצעתי תוך שימוש בידע המקצועי שלי. כאשר הבעתי את הרעיונות שלי בהתרגשות, שני עובדים מנוסים יחסית הצביעו על החסרונות בהצעתי, והדבר הרגיז אותי. חשבתי: "כמה שנות השכלה יש לכם? אתם פשוט עובדים מספר שנים יותר ממני. מה מסמיך אתכם לתת לי עצה? יותר מזה, המנהל בחר בי לתפקיד. זה מוכיח שאני בעל יכולת לא פחות מכם". לכן נכנסתי איתם לוויכוח. לא יכולתי שלא להרים את קולי כדי לבטל אותם, והשתמשתי במספר מילים ותיאוריות שהם לא יכלו להבין. לבסוף, הם השתתקו כי הם חשבו שאני מקצוען אמיתי ושהם צריכים להקשיב לי. כשהמנהל ראה שמה שאמרתי היה ברור והגיוני, הוא קיבל את הצעתי.

דיון

כדי להראות לכולם את יכולת הניהול שלי, התחלתי להתנהג בקשיחות כלפי עובדיי. בכל פעם שראיתי אותם מתבטלים בעבודה, או לא עובדים ברצינות, הייתי יורד עליהם כמו טון של לבנים כדי שהם לא יעזו להרים מולי את ראשם. יום אחד, כשראיתי את אחד העובדים גולש בפייסבוק, כעסתי מאד. חשבתי: "אתה חסר אחריות. יש לך חוצפה לשחק בטלפון הסלולרי שלך כשהעבודה עוד לא הסתיימה". כשראיתי בסביבה עמיתים ממחלקות אחרות, הרגשתי שהכבוד שלי מתערער: ההתנהגות של העובד שלי מייצגת אותי והוא היה כל כך לא ממושמע! איך עובדים ממחלקות אחרות יסתכלו עלי? הם בהחלט ילעגו לחוסר היכולת שלי! לכן נזפתי בעובדיי בקול רם, "אתם חייבים לעמוד בכללים שלי אם אתם עובדים תחתיי. אל תשחקו בטלפונים שלכם ואל תענו לשיחות אישיות בזמן העבודה. כל מי שיפר את הכללים, יסולק". העובד שנזפתי בו לא העז להרים את ראשו. באותו רגע תהיתי אם הגזמתי, אבל כשחשבתי על כך שאני המנהל שלהם ושמחובתי לנהל אותם ולגרום להם להתנהג כראוי, הרגשתי שזה בסדר לעשות כך.

ערב אחד, כששוחחתי עם האחות באינטרנט, היא שמה לב שקולי צרוד, והיא שאלה אותי מה קרה. אמרתי, "היום נזפתי בעובדים שלי נזיפה הגונה. הם היו מפוזרים ועיכבו את העבודה. הם עושים טעויות לעיתים קרובות, ואז המנהל מכניס אותי לרשימה השחורה שלו". כשהיא שמעה את התלונה שלי, היא אמרה, "בעיני האל, כולנו בני אדם. אנחנו שווים; פשוט יש לנו עבודות שונות ותפקידים שונים. כמנהל, אתה צריך לנסות לטפל בהם במקום רק לכעוס עליהם ולגעור בהם. אתה חשפת יהירות, גאוותנות, וחוסר באהבה". כששמעתי את דבריה הרגשתי מבוכה ולא אמרתי דבר. כשהאחות ראתה זאת, היא שלחה לי קטע מדברי האל: "משיש לאדם מעמד, הוא מתקשה לא פעם לשלוט במצב רוחו, ונהנה אפוא לנצל הזדמנויות כדי להביע את אי-שביעות רצונו ולתת פורקן לרגשותיו. הוא עשוי להתפרץ לא פעם בזעם ללא סיבה נראית לעין, כדי לחשוף את יכולתו ולהודיע לאחרים כי מעמדו וזהותו שונים מאלה של בני אדם רגילים. מובן שאנשים מושחתים ללא כול מעמד מאבדים אף הם שליטה לעתים קרובות. כעסם נגרם לא פעם על ידי פגיעה בטובות ההנאה האישיות שלהם. כדי להגן על מעמדם וכבודם, בני אדם מושחתים עשויים לתת לעתים קרובות פורקן לרגשותיהם ולחשוף את טבעם הגאוותני. האדם עשוי להתפרץ בכעס ולתת פורקן לרגשותיו כדי להגן על קיומו של חטא, ומעשים אלה הם הדרכים שבהן האדם מביע את אי-שביעות רצונו. מעשים אלה מלאים זוהמה עד גדותיהם. הם מלאים עד גדותיהם מזימות ותככים. הם מלאים עד גדותיהם בשחיתות ורוע אנושיים. ויותר מכך, הם מלאים עד גדותיהם בשאיפותיו ותשוקותיו הפראיים של האדם." ואז היא שיתפה, "לאחר שהשטן השחית אותנו, אופיינו הפך להיות יהיר. במיוחד, כאשר אנו בעלי מעמד, אנחנו מרגישים אפילו יותר שאנחנו שונים מאחרים. לכן, טבענו היהיר גדל יותר. כאשר אנחנו לא מרוצים מדבר מה, אנו מבטאים את אי שביעות הרצון שלנו על ידי כעס. למעשה, כשאנחנו עושים זאת, אנחנו רק רוצים שאחרים יבחינו במעמד שלנו ושיצייתו לנו. כאשר האינטרסים שלנו נפגעים, אנו מאבדים את העשתונות כשאנחנו רוצים להגן על כבודנו ולגרום לאחרים לפחד מאיתנו. אין זה משנה מהו המצב, טבענו היהיר הוא שגורם לנו להתלקח בזעם כדי להגן על מעמדנו, על היתרונות ועל הכבוד שלנו".

כששמעתי את השיתוף של האחות, חשבתי: "כעסתי על הכפופים לי ועל אנשי צוות של מחלקות אחרות כדי להגן על מעמדי ועל כבודי כמנהל, כדי שיכירו בסמכותי. וכאשר קיימתי עם הכפופים לי דיונים על תוכניות, אם מישהו מהם הביע דעה מנוגדת לתוכניות שלי והרגשתי שהכבוד שלי מתערער, התווכחתי איתם בקול רם מתוך כוונה שהעובדים האחרים יידעו שהויכוח איתי יגרום להם לאבד את שמם הטוב. תמיד חשבתי שכמנהל, עליי להפגין כבוד של מנהל ולגרום לעובדים להקשיב לי. מתברר שמעשיי היו סוג של גילוי של טבע מושחת, רק כדי לשמור על מעמדי וכבודי".

ואז האחות קראה בפני קטע מדברי האל: "אלוהים ברא את האדם, נפח בו נשמת חיים וגם נתן לו חלק מתבונתו שלו, מיכולותיו שלו וממה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. לאחר שאלוהים נתן לאדם את כל הדברים הללו, האדם היה מסוגל לעשות דברים מסוימים בזכות עצמו ולחשוב בכוחות עצמו. אם מה שהאדם ממציא ועושה נאה בעיני אלוהים, אלוהים מקבל זאת ולא מתערב. אם מה שהאדם עושה נכון, אלוהים יניח לדבר להישאר כך לנצח. אם כן, מה מסמנת האמירה "וכל אשר יקרא־לו האדם נפש חיה, הוא שמו"? היא אומרת שאלוהים לא ערך כל שינוי בשמות היצורים החיים השונים. יהיה אשר יהיה השם שאדם בחר ליצור כלשהו, אלוהים אמר "כן" ורשם את השם כמו שהוא. האם אלוהים הביע דעות כלשהן? לא, בשום אופן לא. אם כן, מה אתם מבינים מכך? אלוהים נתן לאדם תבונה והאדם השתמש בתבונה שאלוהים נתן לו כדי לעשות דברים. אם מה שהאדם עושה הוא חיובי בעיני אלוהים, אלוהים מאשר אותו, מכיר בו ומקבל אותו ללא כל הערכה או ביקורת. … אילו אדם מושחת או השטן הם שהיו עם אדם, אי ספק שהם היו דוחים את מעשיו של אדם באותו רגע. אין ספק שכדי להוכיח שיש להם היכולת לחשוב באופן עצמאי ולהיות בעלי תובנות ייחודיות משלהם, הם היו מתכחשים לכל מה שאדם עשה: "אתה רוצה לקרוא לזה כך? אם כך אני לא מתכוון לקרוא לזה כך – אני מתכוון לקרוא לזה אחרת. אתה קראת לזה אבי, אך אני אקרא לזה דני. עליי להוכיח את גאונותי." איזה מין אופי זה? האין הוא יהיר ביותר? אך האם יש לאלוהים טבע כזה? האם היו לאלוהים אילו התנגדויות יוצאות דופן לדבר הזה שאדם עשה? התשובה היא בשום אופן לא! בטבע שאלוהים מגלה אין אפילו שמץ קל של וכחנות, יוהרה או צדקנות. הדבר ברור ביותר כאן."

ואז האחות שיתפה, "אלוהים הוא נעלה, ומעמדו וזהותו מכובדים. מתוך התגלות טבעו של אלוהים, אנו יכולים לראות את ענוותו ואת היותו כובש לב. אין יהירות בטבעו של אלוהים. כל עוד מה שהאדם עושה הוא על פי רצון האל, הוא יקבל, ולא ישנה או ימנע זאת. בהשוואת הגילוי של טבעו של אלוהים לגישות שלנו כלפי הכפופים אלינו, אנו יכולים לראות את הטבע המושחת שאנו חושפים. אנחנו יותר מדי יהירים, צדקניים, ובעלי חשיבות עצמית יתרה, בעוד שטבעו של אלוהים כל כך יפה, וזה גורם לנו להרגיש בושה". השיתוף שלה גרם לי להתבייש בעצמי עד שלא יכולתי להראות את פניי. חשבתי: "אני מושחת. מאז שקיבלתי מעמד גבוה בחברה, התחלתי לעשות את מה שאני אוהב, והשתמשתי בסמכותי כדי לדכא אחרים. כשהשוויתי את עצמי לענוותו ונחבאותו של אלוהים, התביישתי מאד. באותו רגע, החלטתי להתנצל בפני העובדים שלי ולהודות באומץ בטעויות שלי.

מאת איימו, מלזיה

המשך יבוא….תוך כדי שיפור היחסים הבין-אישיים שלי, למדתי להתנהג כראוי (II)

תגובות

  הירשם  
Notify of