מהו הסוד מאחורי רחמיו של אלוהים על אנשי נינוה?

קראתי בעבר את סיפורה של נינוה בכתבי הקודש: אנשי נינוה מעולם לא עבדו את האלוהים האמיתי, והם נסחפו והתרחקו מאלוהים יותר ויותר, והפכו למושחתים ורעים יותר. אלוהים ראה את מעשיהם הרעים והחליט להרוס את העיר נינוה. עם זאת, לפני שאלוהים החריב אותה, הוא שלח את יונה לומר לכל האנשים שם, " ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת" (יונה ג' 4). כאשר האנשים האלה שמעו את דברי האל מפי יונה, כולם, ממלכם הנעלה וכלה בנתיניו, לבשו שק ואפר, לא אכלו ולא שתו, וקראו ככול יכולתם לאלוהים והביעו חרטה בפניו. בסופו של דבר, התנהגותם זו נגעה בלבו של יהוה אלוהים והוא שינה את החלטתו. וכך השתנה גורלם של אנשי נינוה, והם לא הושמדו. למרות שסיפור זה מסופר בקיצור בכתבי הקודש, הוא כרוך בגורלה של אומה שלמה וגדולה מנינוה. האמנתי שיש בסיפור משמעות עמוקה, אך לא ידעתי יותר מכך שאלוהים ריחם על אנשי נינוה בגלל שצמו והביעו חרטה. בהקשר זה, תהיתי לעתים קרובות, "איך זה שאנשי נינוה קיבלו מאלוהים רחמים כל כך גדולים?" האם יש בסיפור זה סוד לא ידוע?

לא הבנתי לעומק את רחמיו של אלוהים על אנשי נינוה, עד היום שבו ראיתי ספר רוחני בביתו של חבר שלי. בספר נאמר, "לאחר שנודע לאנשי נינוה, החל ממלכם הנעלה וכלה בנתיניו, כי יהוה אלוהים כועס עליהם, כול אחד ואחד ממעשיהם, התנהגותם בכללותה, וכן כול אחת מהחלטותיהם ובחירותיהם, היו ברורים ופשוטים בעיני אלוהים. … הסיבה לכך שהחלטתו של אלוהים – להציל את אנשי נינוה מן האסון – היתה כה מהירה היא כי אלוהים צפה בלבו של כול אדם בנינוה. הוא ראה את אשר היה בעומק לבם: וידויים וחרטתם הכנים על חטאיהם, אמונתם הכנה בו, תחושתם העמוקה על האופן שבו מעשיהם הרעים עוררו את זעם טבעו וכתוצאה מכך, הפחד מן העונש מיהוה אלוהים, העומד להתרחש. יחד עם זאת, יהוה אלוהים אף שמע את התפילות מעומק לבם, שבהן התחננו אליו לחדול מכעסו כלפיהם כדי שיוכלו להימנע מן האסון הזה. כשאלוהים צפה בכל העובדות האלה, כעסו נעלם אט אט. אין זה משנה עד כמה גדול היה כעסו קודם לכן, כאשר ראה את החרטה הכנה שבעומק לבם של האנשים האלה, הדבר נגע ללבו והוא לא יכול היה לשאת את המחשבה להביא עליהם את האסון וחדל לכעוס עליהם. במקום זאת, הוא הוסיף להעניק להם את רחמיו וסובלנותו והוסיף להנחותם ולקיימם" ("אלוהים עצמו, הייחודי ב'.")

יונה

קטע זה מראה שאנשי נינוה האמינו באלוהים והם הצליחו לזהות את קולו. כאשר הם שמעו את יונה אומר, "עוד ארבעים יום, ונינוה נהפכת," הם הרגישו פחד וחרדה, והבינו שהדברים האלה באו מאלוהים, כי רק לאלוהים יש סמכות ועוצמה כה רבה להרוס עיר גדולה. הם הבינו בבירור כי התנהגותם הרעה פגעה כבר ביהוה אלוהים, והוא יעניש אותם לבטח. ועדיין, הם לא התחמקו מכך ולא התנגדו לאלוהים. במקום זאת, הם קיבלו אותו לחלוטין וצייתו לו. אנשי נינוה, החל ממלכם הנעלה וכלה בנתיניו, כולם צמו, לבשו שק, נטשו את האלימות מידיהם, והתאמצו יחד בחרטה שלהם ובהתוודותם בפני יהוה אלוהים. וכך, רחמיו של אלוהים על אנשים אלה לא הייתה רק בגלל שלבשו שק ואפר ולא אכלו ושתו דבר, אלא מפני שהחרטה שלהם לא הייתה שטחית וזמנית. לא הייתה בה הסוואה ולא הייתה להם מטרה כלשהי. החרטה שלהם באה מעומק לבם, והיא הייתה כנה ומוחלטת. אלוהים התבונן במעמקיי לבם של אנשי נינוה וראה את החרטה האמיתית שלהם. כנותם נגעה ללבו של אלוהים ולכן הוא הראה את רחמיו עליהם. מתוך זה, הבנתי שאלוהים מתבונן אל לבנו, ולא על ההתנהגויות החיצוניות שלנו. אלוהים מתבונן עמוק אל תוך לבנו, ויותר מכך, לרחמיו עלינו יש עקרונות. אין זה משנה עד כמה נתאמץ להראות כלפי חוץ את החרטה שלנו, אם לא נוכל להתחרט בכנות בפני אלוהים, לא נוכל לקבל את רחמיו.

במבט לאחור, תמיד ביצעתי חטאים ואז הבעתי עליהם חרטה. אבל פעמים רבות, החרטה שלי הייתה רק כדי לספק את אלוהים בתמורה לשלווה ולהרגשה טובה בלבי. בעשותי זאת חשבתי שזאת הייתה חרטה אמיתית בפני אלוהים. לפעמים צמתי והתפללתי לאלוהים לאחר שביצעתי מעשים רעים, וחשבתי שבדרך זו בהחלט אקבל את רחמיו. כמו כן, לעתים קרובות, כאשר עשיתי דבר מה שלא היה על פי האמת, חשבתי שכל עוד אוכל להימנע מלעשות זאת שוב, זוהי חרטה אמיתית. רק היום, כשקראתי את הדברים האלה, הבנתי שהתנהגויות שטחיות אלה אינן מייצגות למעשה חרטה כנה, ומסיבה זו, פעמים רבות לא הצלחתי לקבל את רחמיו של אלוהים.

ואז, קראתי עוד בספר, "הביטוי "דרכו הרעה" אינו מתייחס לקומץ מעשים רעים, אלא למקור הרוע שמאחורי התנהגותם של בני אדם. "וישובו איש מדרכו הרעה" פירושו כי האנשים שבהם מדובר לעולם לא ישובו לבצע מעשים אלה. במילים אחרות, הם לעולם לא ינהגו שוב בדרך הרעה הזו. השיטה, המקור, המטרה, הכוונה והעיקרון של מעשיהם, כולם השתנו. הם לעולם לא ישובו לנקוט שיטות ועקרונות אלה כדי לגרום ללבם הנאה ואושר. כאשר נאמר שהם נטשו את "החמס אשר בכפיהם", פירושו כי הניחו לו או השליכו אותו הצידה, התנתקו באופן מלא מן העבר ולעולם לא שבו לאחור. כאשר אנשי נינוה נטשו את האלימות שבידיהם, הדבר הוכיח ואף ייצג את חרטת האמת שלהם. אלוהים צופה בחיצוניותם של בני האדם וכן בלבם. כאשר אלוהים צפה בחרטת האמת, שהיתה ללא ספק בלב אנשי נינוה, ואף צפה בכך שהם עזבו את דרכיהם הרעות ונטשו את האלימות שבידיהם, הוא שינה את דעתו. כלומר התנהגותם של אנשים אלה והדרכים השונות שבהן עשו דברים, וכן וידויים וחרטתם האמיתיים על החטאים שבלבם, גרמו לאלוהים לשנות את דעתו, לשנות את כוונותיו, לחזור בו מהחלטתו, לא להענישם ולא להשמידם. כך השיגו אנשי נינוה גורל שונה לעצמם. הם גאלו את חייהם ויחד עם זאת זכו ברחמיו של אלוהים ובסובלנותו, ובשלב זה אלוהים אף חזר בו מחרון אפו" ("אלוהים עצמו, הייחודי ב'") כעת, הבנתי העמיקה עוד לגבי החרטה הכנה של אנשי נינוה בפני האל. חרטה אמיתית אינה מתייחסת רק לחרטה במילים, וגם לא להתנהגות צדקנית כלשהי. הימנעותנו ממעשה רע כלשהו, גם היא אינה חרטה אמיתית. משמעותה של חרטה אמיתית היא יכולתנו לשקף את שורש הסיבה של מעשינו הרעים – את כוונותינו ומטרותינו כשאנחנו עושים דברים וכן גם את העקרונות שלפיהם אנו פועלים. לאחר שנדע את הדברים האלה, נוכל לנטוש לגמרי את מעשינו הרעים. רק אז החרטה שלנו תהיה חרטה אמיתית. לדוגמה, כאשר אנו מביעים חרטה בפני אלוהים לאחר שביצענו חטאים, אנו יכולים לחפש מה גרם לנו לעשות דבר רע, וכאשר נבין שזה בגלל כוונותינו השגויות, מטרותינו בעשיית דברים, ועקרונות הפעולה שלנו, נוכל לשנות אותם במהירות, נוכל להפסיק לעשות דברים על ידי שיטות אלה, ונפעל לפי דרישותיו של אלוהים בכל דבר ועניין. רק זו היא החרטה האמיתית ואלוהים יִראה זאת. אנשים כאלה יקבלו את רחמיו של אלוהים, והוא יקבל אותם ויברך אותם, בדיוק כפי שקרה עם אנשי נינוה.

מאת וואנג רונג

תגובות

  הירשם  
Notify of