דף הבית

צור קשר

בתי הייתה על סף המוות כתוצאה מתאונת דרכים: על ידי תפילה הייתי עדה לנס

Mother and daughterבבוקר השמונה באוקטובר 2001, בדיוק כשהכנתי ארוחת צהרים, צלצל הטלפון לפתע. מיד כשעניתי, אמר האדם מצידו האחר של הקו שבתי לנלאן הייתה מעורבת בתאונת דרכים ושמנסים להציל את חייה בבית החולים המחוזי. נתבקשתי להגיע מיד. כששמעתי את הדברים, חשתי זמזום חזק בראשי, חשבתי: "בתי יצאה בבוקר על אופניה לכמה סידורים. איך יתכן שהייתה מעורבת בתאונת דרכים?" לא היה לי זמן להרהר, עצרתי מונית ומיהרתי לבית החולים. כשהתיישבתי במונית, חפנתי בחוזקה את ידיי ביחד מרוב דאגה. הייתי מבולבלת לחלוטין ומודאגת, ולא הפסקתי לחשוב: "איפה היא נפגעה? האם חייה בסכנה? היא רק בת שבע עשרה. היא בודאי מבוהלת מאוד לבדה בבית החולים…". ככל שחשבתי על כך גברה חרדתי. רציתי להיות מיד לצידה ולהבין את מצבה. בייאושי, חשבתי על האלוהים, ומיד קראתי אליו בלבי: "הו אלי! שמעתי שבתי הייתה מעורבת בתאונת דרכים. אני כולי מבולבלת ודואגת מאוד ואינני יודעת עד כמה חמורים פצעיה. הו אלי! אנא שמור על לבי כדי שאהיה רגועה מלפניך. לא משנה עד כמה חמורה פציעתה, תן לי את האומץ להתמודד עם הכול." לאחר שהתפללתי, חשבתי על דבריו הבאים של האל:"משום שאני אביכם, אני המגדל החזק שלכם, אני המקלט שלכם, אני הגיבוי שלכם, ונוסף על כך, אני האל הכול-יכול שלכם – אני הכל בשבילכם! "נכון, האלוהים הוא כל יכול, הוא שולט בכל, ומשגיח על כל הדברים. אלוהים הוא משעננו החזק ותמיכתנו הגדולה מכולן. מוטב שאפקיד את בתי בידיו. כשחשבתי על כך, החל לבי החרד להירגע אט-אט.

השגחתו המופלאה של האלוהים בזמן התאונה

כשהגעתי לבית החולים המקומי, מיהרתי לחדר המיון וראיתי את בתי שוכבת במיטה כשהיא כולה מגואלת בדם. פניה היו סגולים והיא נשמה במאמץ גדול. לבי זינק לגרוני ולא ידעתי מה עליי לעשות, ואז אמרה בתי בקול חלוש, "אימא". אחזתי בידה כשלבי מלא בכאב בלתי ניתן לתיאור ודמעות טשטשו את עיניי. בזמן שעמדתי לצידה, סיפרה לי הנהגת שפגעה בבתי, כיצד ארעה התאונה. מסתבר שאחרי שבתי נפגעה, היא התגלגלה ונמחצה מתחת למכונית. כיוון שהתושבת של המכונית של הנהגת הייתה כל כך נמוכה, נתקעה בתי מתחתיה, והאנשים שמסביב לא יכלו לגרור אותה החוצה. בדיוק כשכולם חשבו שאין ביכולתם לעשות דבר, זחלה בתי ויצאה מתחת למכונית. כששמעתי זאת, לא הפסקתי להודות לאלוהים בלבי על ששמר עליה. באותו רגע הגיע הרופא ואמר, "כשבתך נרמסה מתחת למכונית, ריאותיה נמחצו קשות. כרגע היא נושמת בקושי רב, ומדממת ללא הפסקה מפלג גופה התחתון. אני ממליץ להעביר אותה לבית החולים המחוזי אחרת אולי לא תשרוד!" כדי שפצעיה של בתי יטופלו בזמן, החלטתי להעביר אותה מיד לבית החולים המחוזי, התקשרתי לבעלי ולמשפחתי וסיפרתי להם מה שקרה.
כשהאמבולנס דהר בכביש המהיר, חשתי בחרדה כל כך גדולה עד שלבי התכווץ בתוכי. לא העזתי להסיר את עיני מבתי אף לא לרגע. בדיוק אז, פקחה את עיניה ואמרה שוב בקול חלוש, "אימא. אני לא מצליחה לנשום…" כשראיתי עד כמה היא סובלת, פחדתי שלא תחזיק מעמד. אחזתי בידה בחוזקה, שכבתי לידה, ולחשתי באוזנה, "אל תפחדי לנלאן. בואי נתפלל ונבטח באלוהים, ונאמין שהוא לצידנו. רק תחזיקי מעמד עוד קצת. עוד מעט נגיע לבית החולים המחוזי." בתי מצמצה בעפעפיה, לאותת שהבינה את דבריי. ברגע זה, כשראיתי אותה פצועה כולה ועל סף המוות, התייסרתי מאוד ונחלשתי מעט כנגד רצוני. חשבתי: "מה אעשה אם היא לא תשרוד?" לא יכולתי לחשוב על כך יותר. רק המשכתי לקרוא לאלוהים כדי שייתן לי אמונה וכוח כדי להתמודד עם התאונה הזאת.

האלוהים נחלץ לעזרה אל מול אדישותו של האדם

כעבור שעתיים הגענו לחדר המיון של בית החולים המחוזי העממי. כשהגיע הרופא, הוא העיף מבט בפציעותיה של בתי ואמר באדישות, "מצבה חמור מאוד. אין לנו מקום במחלקת האשפוז ואין מיטות פנויות בחדר המיון. כדאי שתפני מהר לבית חולים אחר". ואז הסתובב והלך. בעלי וקרובי משפחה אחרים שהגיעו, מיהרו להתקשר לכמה בתי חולים גדולים בקרבת מקום, אך כולם היו מלאים ופשוט לא היה מקום לבתי. גרוע מכך, לו היינו הולכים לבית חולים אחר, הטיפול בה היה מתעכב שוב וחששתי שהיא לא תחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. כשראיתי אותה במצוקה נוראה כשהיא בקושי מצליחה לנשום בכלל, חשתי שלבי מתפוצץ מחרדה: "אם לא תקבל טיפול בזמן, היא עלולה למות בכל רגע!" ברגע זה, התפללתי בכל לבי שיגיע רופא רחום ויציל את בתי, אך איש מהם לא הופיע כדי לנסות ולעזור. הייאוש והפחד החלו להשתלט עליי. במצוקתי, קראתי שוב לאלוהים בדחיפות: "הו אלי! מצבה של בתי חמור ביותר ובית החולים הזה לא מוכן לקבל אותה. אני פשוט לא יודעת מה עליי לעשות. הו אלי! הכול נתון בידייך, ואני מבקשת שתמצא לנו מוצא!" לאחר שהתפללתי, עלו במוחי בבהירות דברי האל: "לבו ורוחו של האדם מוחזקים ביד אלוהים, וכל חייו גלויים לעיני האל. בין אם אתם מאמינים בכך ובין אם לא, כל הדברים, החיים והמתים, ישתנו, יתחלפו, יתחדשו וייעלמו על פי מחשבותיו של אלוהים. כך אלוהים מושל בכל." נכון! האלוהים הוא השולט בכל ובידיו נתונות מחשבותיו של כל אדם וגם דעותיו. בין אם הרופאים יטפלו בה ובין אם לא, ובין שהיא תהיה בסכנת מוות ובין שלא, הכול תלוי באלוהים. עליי להאמין בו ולהישמע לריבונותו ולתכניותיו, לבטוח בו ולהפקיד את בתי בידיו. בעזרת ההארה וההדרכה שבדברי האל, פחתה חרדתי והייתי מוכנה לשים באל את מבטחי ולהמתין לתכניותיו.

חלפה חצי שעה ואותו הרופא חזר, כשראה שעדיין נשארנו במקום, שאל אותנו על המצב. מששמע שכל בתי החולים בסביבה מלאים, עמד לרגע ואז אמר לנו לפתע, "בואו מהר, ותדחפו את ביתכם למסדרון. אתן לה טיפול ראשוני." דמעות מילאו את עיניי מיד. ידעתי שאלוהים שמע את תפילתי וגרם לרופא לטפל בבתי. הייתה זה פעולתו! לא פסקתי מלהודות לו בלבי, והבנתי בכל לבי שהוא נמצא תמיד לצידנו ותומך בנו כל הזמן!

דברי האל מעניקים לי אמונה כשחייה של בתי מונחים על כף המאזניים תלויים מנגד

לאחר שהרופא בדק את בתי בדיקה ראשונית, הוא ראה שהיא ממשיכה לדמם מפלג גופה התחתון וביקש מאיתנו למהר למחלקה הגניקולוגית. לאחר שהרופא שם בדק אותה, הוא הכניס אותה לניתוח. בתום הניתוח, התקשרו למחלקה האורטופדית ואמרו להם להכין בהקדם מיטה עבורה. כשהגיעה בתי אל המחלקה האורטופדית, כבר עברה השעה אחת עשרה בלילה, הרופא התורן במחלקה התייעץ עם מומחה לבית החזה ועם מומחה לרפואה פנימית, ואז קרא לבעלי ולי למשרדו. הוא אמר שביתנו במצב קריטי. אמנם עצמותיה לא נפגעו באופן חמור, אך ריאותיה נמעכו קשות, וכתוצאה מכך התנפחו ופיתחו דלקת, ולכן התקשתה לנשום. כיוון שנדרש זמן לדלקת ולנפיחות לשכוך, אמר הרופא, שלושת הימים הבאים יהיו מסוכנים ביותר לבתנו והיא עלולה למות בהם בכל רגע. לשמע דבריו, התכווץ לבי מכאב ולא רציתי לשמוע יותר. בעיניים מלאות בדמעות, הסתובבתי ורצתי בחזרה למחלקה. מראה בתי השרועה במיטת בית החולים ונושמת בקושי רב, גרם לי צער נורא. אחזתי בידה בכוח ופחדתי שתעזוב אותנו בכל רגע. הרהרתי בכל קריצה ובכל חיוך שחייכה אי פעם והתייפחתי. הפחד הציף כל עצב בגופי. חשבתי לעצמי "האם אפסה כל תקווה? האם נגזר עליי לראות בילדתי גוועת לנגד עיניי?" בייאושי קראתי בלבי אל האלוהים ואמרתי: "הו אלי! הרופא אמר שבתי עלולה למות בכל רגע ואני מפחדת כל כך! הו אלי! אנא הנחה אותי כיצד להתמודד במצב הזה…"
לאחר שסיימתי להתפלל, חשבתי על הקטע בדברי האל: "האמונה היא כמו גשר העשוי מקורה בודדת – מי שדבק בחיים באופן עלוב יתקשה לחצות אותו, אך מי שמוכן להקריב את עצמו יוכל לעבור ללא חשש. אם האדם חושב בביישנות ובפחד, משמע שהשטן משטה בו. השטן חושש שנחצה את גשר האמונה וניווכח באלוהים." ההארה וההנחיה שבדברי האל סייעו לי להבין שאני חשה בכל הפחד והכאב הללו משום שאיני בוטחת באלוהים, ואינני מאמינה באמת ובתמים שהוא האחראי על חיינו ועל מותנו. כתוצאה מכך, חייתי מבלי דעת בפחד ובאימה, והשטן היתל ושיטה בי. על אף שידעתי שהאלוהים הוא השולט בכול, הכרתי בעובדה זו רק תיאורטית, ולא למדתי להעריך את כוחו מניסיוני האישי. כששמעתי את הרופא אומר שבתי עלולה למות בכל רגע, נמלאתי באימה גדולה, והאמנתי שאם הרופא אומר שבתי בסכנת חיים, אין לה כל דרך לברוח מגורלה המר. אך משחשבתי על כך לעומק, נזכרתי שכשבתי נפגעה מהמכונית והתגלגלה מתחתיה, האנשים שמסביבה עמדו חסרי אונים, והייתה זו השגחתו של האלוהים שסייעה לה בדרך פלא לזחול ולצאת החוצה. כשהרופא סירב לטפל בבתי, בעזרת תפילותיי ותחינותיי אל האלוהים, הוא גרם לרופא לשנות את דעתו ולטפל בבתי. בעזרת מעשים אלו, הוכיח לי האלוהים את סמכותו ואת כוחו, והניח לי לראות בעוזו ובריבונותו ובמעשיו המופלאים. כל הדברים מתוזמרים ונקבעים על ידיו וגורלו של האדם, חייו ומותו נמצאים בידיו. האלוהים הוא הפוסק האחרון. כיצד יתכן שאמונתי הייתה כל כך דלה? בדיוק אז הבנתי שהוא עצמו הניח לכך לקרות, כדי לגרום לי להאמין שהוא שולט בכל הדברים ובכל חוויה שאני עוברת, וכדי שאשמע לו בלב שלם. רק כך השטן לא יוכל להתל בי ולגרום לי לחיות בכאב ובפחד. ברגע שהבנתי את רצון האלוהים, נשאתי תפילה של כניעה לאלוהים: לא משנה מה יעלה בגורלה של בתי, אני רוצה להישמע לריבונותו של האלוהים ולתוכניותיו. לבי הלך ונרגע בהדרגה.

מצבה של בתי מחמיר ואני שוקעת בייאוש

בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, החלה בתי להיאבק על נשימתה ונראה היה שמצבה הלך והחמיר. בעלי מיהר להזעיק רופא. כשהרופא הגיע במהירות ביחד עם מומחה, הם אמרו לנו שהיא עומדת להפסיק לנשום בקרוב. הם אמרו שעליהם לבצע חתך כדי לפתוח מיידית את קנה הנשימה שלה ולהשתמש במכונת הנשמה כדי לעזור לה לנשום, אחרת תמות. לשמע דבריהם התמלאתי במועקה גדולה, ודאגתי שאם לא תחלים כראוי לאחר הטיפול הזה, היא תצטרך לנשום כל חייה דרך צינורית שתוחדר לקנה שלה. אך כדי שיהיה לה סיכוי כלשהו לשרוד, בעלי ואני הסכמנו לטיפול. הם סיימו כעבור יותר מחצי שעה והרופא אמר, "זהו הסיכוי האחרון שלנו. אם היא לא תצליח לנשום בעזרת מכונת ההנשמה, לא נוכל לעשות יותר דבר למענה." לשמע דבריו שבה ועלתה בי המועקה. וחששתי שמצבה יורע שוב. באותו יום השגחנו בעלי ואני על ביתנו וצפינו בריכוז בנשימתה, לא העזנו להרפות ממנה אף לא לרגע אחד.
בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, התגבר קצב נשימתה יותר ויותר. היא פקחה עיניה, הושיטה ידה ורמזה לי לתת לה נייר ועט. היא כתבה על הנייר: "אימא, אני לא מצליחה לנשום. אני חושבת שאני הולכת למות." משסיימה לכתוב, צנחה ידה ברפיון והיא שקעה בחוסר הכרה. למרות כל מאמצינו, לא הצלחנו להעיר אותה, ובעלי מיהר לקרוא לרופא. המשכתי לקרוא לה בבכי. לאחר זמן קצר, הגיעו מומחים מן המחלקה האורטופדית, מאף אוזן וגרון, ומכירורגית חזה. הם עמדו מסביבה ובדקו אותה, ואז נכנסו למשרד כדי להתייעץ ביניהם. בעלי הלך איתם. אני הנחתי את ראשי בעצב ליד ראשה של בתי. באותו רגע ייחלתי להיות במקומה על אותה המיטה, ולא לראות בסבלה הנורא.
כעבור עשרים דקות חזר בעלי בעיניים אדומות. הוא דיבר בקול חלול ואמר "הרופאים אומרים שהיא לא תשרוד ושכדאי שנלך הביתה." כשראיתי את בעלי כל כך חלש וחסר אונים, ומשהבטתי בבתי מחוסרת ההכרה, התמלא לפתע לבי בידיעה ברורה: בתנו לא תמות – אלוהים יציל אותה! ואז אמרתי לבעלי "אנחנו לא יכולים ללכת הביתה עכשיו!". מאוחר יותר, דיבר איתי הרופא התורן ואמר "התייעצנו ביחד, ולא הצלחנו למצוא שום דרך להציל את בתך. אי אפשר להציל את אותה. מוטב שתלכו הביתה!" מששמעתי את דבריו, עלו בראשי לפתע דבריו של האל: "אם יש לכם ולו נשימה אחת בלבד, אלוהים לא יניח לך למות." האמנתי שלאלוהים יש את הסמכות והכוח והוא הקובע את גורלם של האנשים, כשם שהוא אחראי על חיינו ועל מותנו. בתנו תמות או תחיה לפי רצונו. האמנתי בכל לבי שהוא יציל אותה, לכן לא התחשבתי בדברי הרופאים, והשבתי בקול יציב "זה עדיין לא הסוף. אנחנו לא יכולים ללכת הביתה." ושוב דרשתי מהרופאים שינסו להציל אותה. למול עמדתי התקיפה, לקחו הרופאים בלית ברירה משאבת ליחה, והחדירו צינור באורך ארבעים סנטימטר לקנה הנשימה של בתי דרך החתך. בעזרת המכונה שאבו ליחה ארבע פעמים, ובאופן מפתיע, נשימתה הוקלה והיא פקחה את עיניה. אחזתי בידה בשמחה ולא פסקתי מלהודות לאלוהים. אך הרופא אמר "במצבה הנוכחי, למרות ההקלה בנשימתה, היא לא תשרוד את הלילה. אני חושב שמוטב שתלכו הביתה לפני שהדבר יקרה". משסיים את דבריו, נד בראשו ויצא. התעלמתי ממנו. מראה בתי הנושמת מילא את לבי באמונה לאלוהים, ושרתי לה בשקט שני מזמורים,《שיר של אהבת האל ללא חרטות》《ניסיונות דורשים אמונה》מששמעה אותי שרה, שקעה בשקט בשינה ועברה את הלילה במנוחה.

בבוקר המחרת, בשעה שבע, שוב הואץ לפתע קצב נשימתה של בתי והיא הביטה בי בכאב גדול ובמצוקה. היא הושיטה את ידה וסימנה שהיא רוצה עט ונייר. משאחזה בעט, כתבה בקושי: "אבא, אימא, קשה לי לנשום. אני מרגישה שלא אחזיק מעמד. אני חושבת שלא אעבור את הבוקר הזה." משקראתי את דבריה, נקרע לבי בקרבי והייאוש מילא אותי שוב. אחזתי בידה בחוזקה ולא פסקתי מלקרוא לאלוהים בלבי: "הו אלי! בתי סובלת כל כך, וכנראה שלא תחזיק מעמד. הו אלי! אינני יודעת כיצד אני אמורה להתמודד עם מה שיקרה בהמשך. אני מתחננת שתעזור לי". ואז עלו בראשי דברי האל: "מכיוון שאתם חסידים של אלוהים ושאתם מאמינים באלוהים, עליכם להקריב הכל למענו, אסור לכם לקבל החלטות אישיות או להציב לו דרישות, ועליכם להצליח למלא את רצונו של אלוהים במלואו. מכיוון שנבראתם, עליכם להישמע לאלוהים שברא אתכם, משום שמעצם מהותכם, אין לכם ריבונות על עצמכם, ואין לכם יכולת לשלוט בגורלכם. מכיוון שאתם מאמינים באלוהים, עליכם לחפש קדושה ושינוי." בעת שהגיתי בדברי האל, הבנתי שאני יציר כפיו, שעליי לדעת את מקומי ולהישמע לתזמורו ולתכניותיו. מוטב שלא אבוא בכל מיני דרישות לאלוהים כדי למלא מאוויים פרועים משלי, משום שזו התנהגות בלתי הגיונית. משהרהרתי בימים שחלפו מאז שנודע לי על התאונה של בתי, נזכרתי שבכל פעם שהתפללתי לאלוהים, תמיד ביקשתי ממנו שיציל את בתי ולא יניח לה למות. אז הבנתי עד כמה השחית אותי השטן; האמנתי באלוהים ובכל זאת לא הפגנתי כלפיו יראת כבוד או ציות, ולא עמדתי במקום הראוי לי כיציר כפיו. רק באתי אליו בדרישות מוגזמות ודרשתי ממנו בעקשנות את ברכתו ואת חסדו – הייתי כל כך יהירה, שחצנית, אנוכית ונבזה! אלוהים הוא הבורא והכול נתון בידיו. כשמישהו נולד וכשהוא נפטר, הכול נקבע מידי האלוהים והוא מתכנן הכול. גם חייה של בתי היו בידיו, ולא משנה מה שיעשה, רצונו הטוב עומד ביסוד הכול. מוטב שאשמע לריבונותו ולתוכניותיו ולא אקבל החלטות בעצמי – זוהי הגישה היחידה וזהו ההיגיון עבור יציר כפיו. ואז נשאתי תפילה שקטה לאלוהים וקיבלתי החלטה: "הו אלי! אני רוצה למסור לך את בתי. גם אם תיקח אותה וגם אם לא, לא אבוא בתלונות. אני רק רוצה להישמע למרותך ולתוכניתך ולהעיד בנאמנות בזכותך." לאחר שהתפללתי הצלחתי לשלוט ברגשותיי, אחזתי בידה של בתי, עצרתי בדמעותיי ואמרתי לה "לנלאן, האלוהים מעניק לנו חיים. בין שנחיה ובין שנמות, עלינו להישמע לתזמורו ולתכניתו. לא באנו לעולם הזה לשווא, כיוון ששמענו את קולו, אנו יודעים שיש בורא אחד בכל היקום ושעלינו לעבוד אותו בחיינו. לכן לא משנה מה שיעלה בגורלנו, עלינו להודות לו תמיד ולא להאשים אותו בשום אופן". נראה היה שבתי שמעה והבינה את דבריי, והיא הנהנה בראשה ומצמה בעיניה, שני פסי דמעות החליקו מזוויות עיניה. לאחר מכן, הפכה נשמתה מאומצת יותר ויותר והיא שוב שקעה בחוסר הכרה. הבטתי בה כשישבתי לצידה, ודמעות זלגו מעיניי.

כאשר לא נראתה כל תקווה, אהבתו של האלוהים לא נטשה אותנו

בדיוק אז, הגיע הרופא התורן ובדק את מכשיר ההנשמה ואת מכשיר האק"ג, הוא האיר בפנס קטן לתוך עיניה של בתי, צבט את זרועותיה ונד בראשו. הוא אמר בקרירות "אמרתי לכם שהיא לא תעבור את הלילה. עכשיו תראו שהיא לא תשרוד! האישונים שלה מורחבים, והפנים שלה נהיים סגולים. אין שום אפשרות להציל אותה." הוא פנה והורה לאחות לבדוק את העירוי. הוא אמר לה להוציא את הצינורית אם הטפטוף יפסק. ואז הלך מהמקום מבלי להביט לאחור. כששמע את דברי הרופא, השעין בעלי את ראשו ליד ראשה של בתנו ובכה ביגון, אנשים שהיו במחלקה הזילו דמעה בהשתתפות. על אף שהכנתי את עצמי, חשתי כאב נורא מששמעתי את הרופא אומר את המילים הללו והרגשתי שלבי מתרוקן לחלוטין. שכבתי לצד בתי וקראתי אל האלוהים, ביקשתי ממנו שישמור על לבי. ובאותו רגע עלו בי מילותיו: "בשלב העבודה הזה, נדרשות ממנו אמונה אדירה ואהבה אדירה. אנחנו עלולים למעוד מהרשלנות המעטה ביותר משום ששלב העבודה הזה שונה מכל השלבים הקודמים. מה שאלוהים הופך למושלם הוא האמונה של האנושות – איש לא יכול לראות אותה או לגעת בה. מה שאלוהים עושה הוא להמיר מילים לאמונה, לאהבה ולחיים. בני האדם חייבים להגיע לשלב שבו הם עברו מאות זיכוכים ומתאפיינים באמונה רבה מזו של איוב. עליהם לשאת סבל בל יתואר וכל מיני סוגים של עינויים מבלי להיפרד מאלוהים בכל שלב. כשהם יהיו צייתנים עד המוות, וכשהם יאמינו מאוד באלוהים, השלב הזה בעבודתו של אלוהים יושלם." דברי האל נתנו לי כוח ואמונה, וחשתי כאילו שהוא עומד ממש לצידי ואומר לי שעליי להאמין בו בלב שלם, ממש כמו איוב. כשאיוב עבר ניסיונות, הוא איבד את כל רכושו ואת כל ילדיו היפים, ומורסות נוראות כיסו את כל גופו. אך למרות סבלו הנורא, הוא האמין שהכול קורה לפי רצונו של האלוהים. בין שאנחנו משגשגים או עוברים אסון, כיצירי כפיו עלינו לדעת את מקומנו, לא משנה מה שיעשה, עלינו להלל את שמו הקדוש, לציית ולקבל את מרותו ללא עוררין ומבלי להתלונן. זהו ההיגיון שהאדם צריך לקבל על עצמו. משום שאיוב הבין זאת, הוא נשען בסופו שלדבר על אמונתו באלוהים, על צייתנותו ועל יראתו אליו, ועמד על עדותו בתוקף. כעת התנחמתי בדברי האל והתעודדתי מהם, כרעתי ברך ליד מיטתה של בתי והתפללתי: "הו אלי! כשאני מול פני המוות, אני רואה עד כמה בני האדם חסרי משמעות ומעוררי רחמים. אני רואה את עד כמה שבריריים חיי האדם ויתרה מכך, עד כמה קטונתי אני. למול מותה הקרוב של בתי, שאיפתי לציית לך כל כך חלשה. הו אלי! אנא שמור עליי מלהביע תלונה ותן בי את הכוח להתמודד עם מותה. במהלך הניסיונות שעבר, אמר איוב " וַיֹּאמֶר֩ עָרֹ֨ם (יצתי) יָצָ֜אתִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָה יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ׃ "(איוב א' 21) אני רוצה לחקות אותו ולציית לך באמת ובתמים…" משסיימתי להתפלל, אחזתי בידה של בתי והבטתי בה בשקט. לבי נרגע יותר וחשתי שאני מסוגלת להתמודד עם כל מה שיבוא עלינו.

ציות נפתח בתקווה חדשה

חלפו למעלה מעשר דקות, כשהבחנתי שהנוזל עדיין מטפטף טיפה אחר טיפה לתוך גופה של בתי. היה זה אות שהיא עדיין בחיים! תקווה חדשה ניצתה בלבי: בתי עוד תחיה, ואסור לנו לוותר. מיהרתי לבקש מהאחות שתקרא לרופא. כשהוא הגיע, אמר בקוצר רוח, "אמרתי לכם שהיא לא תשרוד. למה אתם עוד פה?" לאחר ששבנו וביקשנו, לקח הרופא באי רצון את צינורית ההנשמה, החדיר אותה לתוך קנה הנשימה של בתי ושאב נוזלים מראותיה בעזרת המכונה. שלוש פעמים עלו בצינור ליחה ודם מימי, ובתי פקחה לפתע את עיניה ופניה הפכו ורדרדות שוב. בהתרגשות גדולה, אחזתי בידה והודיתי לאלוהים בלבי ללא הפסקה. הרופא רכן ובחן את מכשיר האק"ג, ואז את המנשם, לבסוף אמר בפליאה, "איך קרה שהכול נהיה תקין פתאום? זה לא מתקבל על הדעת!" ואז הביט בפניה של בתי ואישר שגוון פניה נראה שוב כשורה. הוא נשא את שתי ידיו וריקד במחלקה, קורא בעליצות, "הצלתי את לנלאן! הצלתי את לנלאן!" מששמעה אותו אומר זאת, הושיטה בתי את ידה וסימנה שהיא רוצה לכתוב דבר מה. נתתי לה עט ונייר והיא כתבה: "האל לא ייתן לי למות כל עוד נותרה בי רוח חיים. נגזר משמיים שאחיה, ואני מודה לאלוהים!" לאחר שהרופא קרא את דבריה, הלך מבלי לומר דבר. ואז בכיתי, מבלי שידעתי איך להביע את הכרת תודתי לאלוהים. כל שיכולתי היה רק להודות לו בלבי ללא הרף: "הו אלי! תודה על אהבתך אליי ותודה על שהצלת את בתי. למדתי כל כך הרבה בשלושת הימים האלה. בשעה שהייתי שקועה בסבל וחסרת אונים לא עזבת אותי לרגע, ניחמת אותי ועודדת אותי בדבריך, הענקת לי אמונה, תיקנת את טעויותיי על האמונה בך, הנחת לי לציית בלב שלם ולחזות בגדולתך, בריבונותך ובמעשיך המופלאים! יתהלל שמך ויתברך, האל האחד והיחיד! אמן!"
מאותו יום, מצבה של בתי הלך והשתפר בכל יום שעבר, וקנה הנשימה שלה החלים היטב. כשעמדה להשתחרר מבית החולים, ביקשו מאיתנו הרופא והאחות לכתוב מכתב תודה לרופא, אך אנחנו סירבנו משום שידענו שהיה זה אלוהים שהעניק חיים לבתי, ולכן הודינו רק לו!
כעבור יותר מחודש של החלמה בבית, שוב יכלה בתי לנהל חיים רגילים, ומאוחר יותר החלה לעבוד ולהתפתח בכנסיה.

לבי מגלה הבנה

כבר חלפו כמה שנים מאז האירועים הללו, אך בכל פעם שאני חושבת על החוויה שעברה בתי כשעמדה על סף המוות, אני חשה תחושה עמוקה של הכרת תודה לאל המושיע: לא רק שהוא אישר לבתי לחיות מחדש, חשוב מכך, בעזרת כל מה שקרה למדתי להבין שגורל האדם נתון בידי האלוהים לאמתו של דבר. באותו הזמן, הבנתי גם שלא משנה מה שיקרה לנו, מוטב לנו תמיד לסמוך על האל ולהאמין בו, לדעת את מקומנו כיצירי כפיו, לציית לריבונותו ולתכניותיו של הבורא, לזנוח את כוונותינו ואת שאיפותינו, ולא לבוא אל האלוהים בדרישות מוגזמות. רק זו היא הבחירה החכמה ביותר עבורנו!

שלום וברכות לכם! אתם מוזמנים להצטרף לקהילה שלנו. אם לאחר תשקראו מאמר זה, תזכו להארה שבה תרצו לחלוק ואם יהיו לכם שאלות לשאול אותנו, הנכם מוזמנים לעשות זאת באמצעות הצ'אט החי שלנו הפעיל 24 שעות ביממה או דרך Whatsapp. אנו מחכים ומצפים לדבר איתכם.

聊天前请阅读并同意我们的隐私权政策。

您已阅读并同意我们的隐私权政策吗?